דחיית ערעור מנהל בי"ס על הרשעתו בתקיפת תלמידו ועל גז"ד

השופט ר. שפירא:

בפנינו ערעורו של הנאשם (להלן: " המערער") על פסק דינו של בית המשפט השלום בעכו (כב' השופט מ' אלטר) (להלן: " בית משפט קמא") מיום 31.3.08, בתיק ת.פ. 3553/03 הן על עצם הרשעתו בדין והן על גזר הדין.

המערער, שהינו מנהל חטיבת הביניים בבית הספר "מרכז הגליל" שבכפר כסרא (להלן: " בית הספר"), הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין"). המדובר בתקיפת אחד מתלמידי בית הספר (להלן: " המתלונן"). הוא נידון לתשלום קנס בסך 3,000 ש"ח, מאסר-על-תנאי לתקופה של 7 חודשים למשך 3 שנים, מימוש התחייבות ע"ס 2,000 ש"ח שחתם עליה מתוקף גזר דין בתיק אחר, ופיצוי למתלונן בסך של 3,500 ש"ח.

יודגש כי בכתב האישום המערער הואשם בעבירה (אחת) של תקיפה סתם של המתלונן וגם כלפי תלמיד אחר בשם זידאן עבדללה (להלן: " זידאן"). במהלך שמיעת הראיות, ולאחר שזידאן העיד בפני בית משפט קמא, הודיעה המאשימה כי היא חוזרת בה מאישום המערער בתקיפה כלפי זידאן. בהמשך ההוכחות התייחסו רק למקרה של תקיפת המערער את המתלונן. כבוד השופט קמא בהכרעת דינו ציין כי המדובר בשני מקרים של תקיפה סתם, והרשיע את המערער בעבירה אחת של תקיפה סתם כלפי המתלונן בלבד.   

המערער מבקש להורות על זיכויו, ולחילופין, ובאם לא יתקבל הערעור על הכרעת הדין מבקש המערער לבטל את הרשעתו, ומשכך להורות על שליחתו לשירות המבחן על מנת שיוכן תסקיר בעניינו שיבחן את שאלת אי הרשעתו בדין.    

קביעת בית משפט קמא:

כרקע לאירועים נשוא כתב האישום יצוין כי בין המערער לבין משפחתו של המתלונן קיים סכסוך קודם, שמהותו והיקפו לא הובאו לידיעת בית משפט קמא.

בתאריך 10.2.02, בסמוך לשעה 12:30, שהו המערער והמתלונן בחדרו של המערער (להלן: " החדר"), שהיה באותה העת מנהל בית הספר בו לומד המתלונן, כאשר הדלת סגורה. בין השניים התפתחו חילופי דברים ואף צעקות. באותה העת, שהה רמבו שקור חברו של המתלונן (להלן: " רמבו") בפרוזדור, ליד החדר. בהמשך ובשלב כלשהו נכנס רמבו לחדר, כשהוא מבחין שכל הכיסאות הפוכים. ובשעה 13.00 או בסמוך לכך התקשר המערער למשטרה ובעקבות זאת הגיעו למקום שוטר בשם מני מדר יחד עם מתנדב.

עיקר המחלוקת בין שני הצדדים נסבה סביב השאלה מה התרחש בפועל בחדר בזמן בו שהה המערער יחד עם המתלונן לבדם, ומי יזם את כניסתו של המתלונן לחדר. ע"פ גרסתו של המתלונן, המערער קרא לו להיכנס לחדר, סיפר לו סיפורים רעים על הוריו, ובהמשך נתן לו סטירה והחל לתת לו מכות בכל הגוף וקרע לו את החולצה. בעקבות צעקותיו מכאבים, נכנס רמבו לחדר, הפריד בין השניים והרחיק את המערער ממנו. ואילו ע"פ גרסתו של המערער, המתלונן הוא זה שביקש לשוחח עימו, נכנס אליו לחדר, ואז התפתחו ביניהם חילופי דברים על רקע כך שהמתלונן האשים את המערער בכך שהתלונן עליו לגבי פריצה לספרית בית הספר. בהמשך השתולל המתלונן, זרק לעבר המערער 6 כיסאות שהיו בחדר, ויצא את החדר. לאחר שיצא המתלונן מהחדר נכנס אותו רמבו לחדר.    

בית המשפט העדיף את גרסתו של המתלונן, הנתמכת בעדותו של רמבו, לאחר שמיעת עדים והבאת ראיות בפניו, וקבע כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהמערער סטר למתלונן, הכה בו בכל חלקי גופו וקרע את חולצתו. בית משפט קמא ראה בחומרה את נקיטת האלימות כלפי תלמיד ע"י איש חינוך, וכן את עברו הפלילי של המערער, שבחובו ישנה הרשעה אחת בעבירת אלימות וכן נמצא שהוא ביצע עבירות אלימות בשני תיקים (אך לא הורשע בגינן).

בנוסף לכך, בית המשפט קמא קיבל את חזרתה של המאשימה מאישומו של המערער בתקיפה של זידאן, כאמור. והמשך ההוכחות התייחס לאישום בגין התקיפה כלפי המתלונן.  

לאור האמור לעיל, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של תקיפה סתם בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, והטיל עליו: קנס בסך של 3,000 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו; מאסר-על-תנאי לתקופה של 7 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור הנאשם עבירה על פי סעיפים 380 ו/או 379+382(ב)(2) לחוק העונשין ויורשע בגינה; מימוש התחייבות בסך של 2,000 ש"ח אשר הוטלה על המערער מכוח הליכים משפטיים נשוא ת.פ. 1425/00 (שלום- בקריות); ופיצוי המתלונן בסך של 3,500 ש"ח.

תמצית טענות הצדדים:

המערער טוען כי יש לזכותו מהאירוע אשר יוחס לו כלפי המתלונן, לאחר שהמאשימה חזרה בה מאישומו של המערער בתקיפת זידאן לאחר שהאחרון העיד, ומבלי שטרחה להסביר זאת.

ולגופו של עניין, טוען המערער כי לא היה ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר את אשמתו בעבירה שיוחסה לו, מכאן שהיה מקום לזכותו ולו מחמת הספק. לטענת המערער, הוא זה שהתלונן לראשונה על אלימות המתלונן כנגדו; וששגה בית משפט קמא משהתעלם מתעודה רפואית המתעדת חבלות אשר נגרמו לו כתוצאה מתקיפתו על ידי המתלונן; ומשבית משפט קמא לא התייחס למצב של זירת העבירה (החדר) הסותר את חומר הראיות, זאת כאשר המתלונן מכחיש את אי הסדר ששרר בחדר, וכאשר רמבו מספר בחקירתו הנגדית על כיסאות הפוכים בחדר. 

בנוסף לכך, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בהעדפת גרסת המתלונן וגרסתו הבעייתית, לטענתו, של רמבו על פני גרסת המערער, ומשלא העדיף את עדי ההגנה אשר היה בעדותם כדי להפריך את גרסתו המפלילה של המתלונן. כך, שגה בית משפט קמא במסקנה אליה הגיע, וכן בנימוקי מסקנתו זו בקביעותיו להיעדר תחכום בגרסתו של המתלונן ומאידך, שינון והכנה מוקדמים של עדות המערער; ומשהרבה המתלונן בלהשיב "אינני זוכר" בחקירתו הנגדית; ומשלא התייחס לחלוף הזמן משהגיע המתלונן לביתו ועד להגשת תלונה מטעמו- זמן אשר היה בו כדי לתאם גרסאות בין המתלונן לרמבו.

עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משזקף לחובתו של המערער את העובדה כי השוטר ג'מאל מנסור (להלן: " השוטר מנסור") לא נחקר במסגרת חקירתו הראשית לגבי השתלשלות העניינים במהלך היות המערער והמתלונן בחדרו של המערער בסמוך להתרחשות האירועים, כאשר בקשה של המערער לזמן שוב את מנסור לעדות נדחתה ע"י בית משפט קמא.

זאת ועוד, המערער טוען כי אין לזקוף לחובתו את תשובתו של המתלונן בבית משפט קמא שחזרה ונשנתה כי אינו זוכר פרטים מאחר שמדובר בתיק משנת 2002. עוד נטען שמחדלי חקירה אלו לא צריכים לפגוע בשום דרך במערער.

ולעניין גזר הדין, טוען המערער כי עצם הרשעתו בדין חמורה מדי בהתחשב בנסיבותיו האישיות, ושספק באם נשקלו השלכות ההרשעה המכבידה על עתידו של המערער לאור מרכיבי הענישה אשר הושתו עליו בפועל, יחד ולחוד.